חברי הכשרות דפנה וכפר-גלעדי, רוכזו בחולתה ושם קיבלו המפקדים והחיילים תדריך והסבר על שולחן-חול. העובדה שבצד הצפוני בלטו יסודות המצודה כ- 70 ס"מ מעל לקרקע הייתה עלולה לעורר קושי בשלב ההכנה לפיצוץ. לפיכך הוכן מבעוד-מועד דרגש-הגבהה, שעליו יונחו מטעני חומר-הנפץ.
לקראת היציאה לפעולה אירעה תקלה: הגיעו שתי משאיות בלבד, ולכן נאלצו להוביל את הכוח בשני סבבים, והדבר גרם לאיחור בלוח הזמנים. הכוח הובל לכפר ג'חולה ומשם החל בטיפוס, שהיה קשה ומפרך משום שהואדי היה תלול, והמטען שהלוחמים נשאו על גבם היה כבד (לפחות 20 ק"ג כל אחד). הטיפוס ארך זמן רב מהמתוכנן. גם כוח ההטעיה וכוח החסימה אחרו להגיע למקומותיהם, וכאשר היה ברור כי הכוח של דודו נמצא במקומו, ניתנה הפקודה לפעול. השעה הייתה 03:00. משני כיוונים והאוייב במצודה אמנם העביר כוחות לצד הדרומי, כפי שתוכנן.
באותה עת קרבה יחידת החבלנים מצפון אל הגדר והחלה לחתוך אותה בשקט במספרי-החיתוך, בלי שהופרעה במלאכתה. כאמור, לא ידעו אנשי הכוח מראש את מספר הגדרות, ומלאכת החיתוך התארכה מאד. התעורר חשש שלא יגיעו לביצוע הפעולה עצמה בשעות החשכה, ומפקד הפעולה הורה לדודו במכשיר הקשר לפרוץ את הגדרות באמצעות מטען 'בונגלור'. לאחר הפיצוץ ייכנסו החבלנים, נושאים שקים של חומר-הנפץ, יניחו את מטענם על הדרגש ויפעילו אותו. הבונגלור הופעל והחבלנים פרצו לחצר, אלא שאז הסתבר כי הדרגש אבד בדרך. מפקדי כיתת החבלנים, משה נאמן ויוסף אוהלי, הורו ללוחמים לאסוף במקום סלעים ואבנים ולערום אותם כך שיגיעו עד לגובה קו-היסוד. הערימה נבנתה, המטענים הוכנו לפיצוץ, ואז התברר כי פיצוץ הבונגלור הסב את תשומת לב הערבים לכוח הפעולה שהגיע מצפון, (לפי חלק מהסיפורים, היה זה זקיף ערבי שעבר על הגג והבחין בדמויות) והם החלו לירות ולהשליך רימונים מהחלונות לחצר ולעבר הגדרות. מספר חבלנים נפצעו והמפקדים החליטו לפנותם וכך איבדו את ההזדמנות להפעיל את המטענים. בעת שכיתת הפורצים הגיעה לחצר וניסתה לחלץ את הפצועים הרבים, החל לעלות השחר וכוח הפריצה התגלה והפך למטרה נוחה (בניגוד לפני הגבעה היום, הייתה הגבעה חשופה בעת הפעולה, באפריל 48). דודו הורה לכוח לסגת, כשכל אחד משתדל לקחת עימו פצוע. הנסיגה התבצעה בחיפוי המקלען יזהר ערמוני, שירה עד שנהרג. על פעולתו זו, זכה ערמוני לאות ההצטיינות הגבוה ביותר – 'גיבור ישראל'
בעת הנסיגה נורתה על הכוח הנסוג גם מהצד הצפוני של הואדי, מידי בני שבט החמדונים, אש שגרמה לנפגעים נוספים. הנסיגה התנהלה בתנאים קשים: במדרון תלול, תחת אש, עם מספר גדול של נפגעים. הכוח הדרומי נותר בעמדות-הירי שלו, כדי לסייע לכוח הצפוני לסגת, וגם הוא נתגלה לאנשי המצודה כאשר האיר היום. כשהחל לסגת, נפגעו מספר לוחמים ונאלצו להישאר במקום. מפקדם, פילון, הורה למפקדי מחלקתו ולשאר האנשים לסגת והוא עצמו נשאר עם הפצועים. לאחר מכן נודע שעם התקרב הערבים הגן פילון על הפצועים ואת הכדור האחרון ייעד לעצמו.
הערבים יצאו מהמצודה ופגעו במי שנותרו בשטח. לפי העדויות, פילון, ראוך ויזרעאלוביץ' נמצאו כשרק נעליהם נלקחו מהם וגופותיהם לא הושחתו.
הפצועים שהצליחו להגיע בכוחות עצמם לרמות-נפתלי בשעות שלאחר הפעולה. רק בלילה הבא ירדו לעמק החולה. על תאור הנסיגה ופינויו של פילון משדה הקרב ניתן לקרוא בעדות של משה רודניצקי ז"ל ויבדל לחיים ארוכים עזרא גרינבוים. זו עדות מרגשת ומדהימה. |
| עדות שנכתבה על ידי עזרא גרינבוים בשנת 1989 מפי משה רודניצקי ז"ל כתב העדות נמסר על ידי הגב' תמר לוי, בית יגאל אלון, אדם בגליל, מאגר מידע
המסמך המלא שמור. כאן מופיעים קטעים נבחרים מתוך המסמך שכולל כשמונה עמודים.
בעמוד המקורות, ראיון נוסף עם משה רודניצקי ז"ל שערך מנחם שובל לטלביזיה הלימודית. ישנם הבדלי גרסאות קלים
אשר מוסיפים מעט יותר מידע על ההתרחשות. משה: בפתח תקווה הכריזו על גיוס … אמרו להתאסף בקיבוץ גבעת השלושה. באנו לשם המון בחורים…
הקבוצה הראשונה עלתה על האוטובוס. אמרו להם שהם נוסעים לכיוון ים המלח, ואח"כ לגליל לקיבוץ להבות הבשן.
מה זה ים המלח, מה זה קיבוץ להבות הבשן, אף אחד לא ידע. אמרו שהפלמ"ח מגייס אנשים.
עזרא: ידעת משהו על הפלמ"ח?
משה: ידעתי בהחלט, ידעתי על הפלמ"ח…
עזרא: את מי פגשת שם?
משה: פלוגה מיוחדת מפתח תקוה.
עזרא: מי הם היו, מה היה ההרכב שלהם? כולם היו כמוך?
משה: לא, היו ביניהם הרבה חברה שבאו ממחנות ריכוז לארץ. הם רק הגיעו לארץ. לא היו ביניהם פרטיזנים או מהצבא
האדום. כולם באו מחוץ לארץ – מהגרמנים. אף אחד מהם לא ידע רוסית, רק פולנית ורומנית דיברו. באנו ללהבות
הבשן. אז קיבלו אותנו.
עזרא: מי היה מפקד המחלקה?
משה: זה היה פילון. קיבל אותנו המ"כ מרדכי, מורדו, גם הוא מפתח תקוה. הוא אמר שמחר יבוא מפקד המחלקה, הוא
יקבל אותנו ואנחנו צריכים להתחיל באימונים. הוא אמר לנו שהוא, מורדו, שייך להכשרת אשדות יעקב ופילון שייך
להכשרת מעיין ברוך. כל החברה היו שם מהכשרות, קבוצות מאורגנות, ילידי הארץ. לא היו ביניהם עולים חדשים.
אנחנו היינו היחידים שגייסו אותנו. אז התחילו לגייס גם עולים חדשים בתוך יחידות הפלמ"ח. ואז התחלנו להתאמן.
…
עזרא: מתי חזרתם לגליל?
משה: … חזרנו למטולה … שם היינו כמה שבועות, פוצצנו את הגשר הגדול שהיה אחרי מטולה. היה שם גשר גדול לא
רחוק מהגבול הסורי ואמרו לנו שאנחנו יוצאים לפעולה על נבי יושע.
…
בסדר הראשון של פסח, כשישבנו יותר מחצי פלוגה, בתוכנו גם מפקד המחלקה פילון. אחרי שקראו את ההגדה
ושתו לחיים, הסבירו לנו את הרקע לפעולה.אמרו לנו שכבר היו שם פעולות שנכשלו ומי יודע אם אנחנו נצליח.
…
לפני פסח עשינו סיורים בסביבה שם. הסבירו לנו שאנחנו לוקחים את הגיזרה הדרומית של נבי יושע וכוח הפריצה
יהיה בגיזרה הצפונית. אנחנו ניצטרך להגיע לשם מבלי שירגישו בנו. מה שיותר קרוב למצודה.
יצאנו עם דמדומים מחולתא. זו היתה הערכות של הפלוגה ועוד כח לסיוע. אמבולנסים חיכו על הכביש מפני שלא יכלו
להגיע למקום. התחלנו לנוע בשטח עד למקום ההערכות. מקום ההערכות היה מה שיותר קרוב למצודה.
אנחנו למעשה ראינו את המצודה כבר מרחוק. המצודה היתה על גבעה ובלטה מאד בשטח. אנחנו ראינו אותה טוב….
אנחנו צעדנו, אם אני לא טועה חמש או שש שעות, היתה צעידה עם הפסקות בדרך. כל פעם מפני שהסביבה היתה
סלעית והררית וכל אבן שהדרדרה שומעים בלילה. אבל מה, ההפתעה היתה גדולה. אנחנו התקרבנו לאט לאט והם לא הרגישו בנו בכלל. שום יריה לא שמענו. כשאנחנו
התקרבנו לכביש הזה, לפני הגבעה, היה שם כביש ואחר כך המצודה למעלה, לא היו עצים בכלל, אף עץ אחד לא היה.
לא היה אור בכלל, חושך. אף טיפת אור לא היה במצודה. אמרו לנו שלפני המצודה יש כפר ערבי.
לא ידוע אם יש משהו בכפר.שלחו סיירים והם חזרו ואמרו שהכפר עזוב. אין בו אף אחד.
אחר כך הודיעו, אני לא יודע אם זה היה באלחוט, לכוח הפריצה, שהתמקמנו. הגענו למקום ההערכות ותפסנו עמדות.
פילון הסביר לנו, שהנסיגה אם הפעולה לא מצליחה, הנסיגה, אתם רואים את הגבעה למעלה? הנסיגה לכיוון רמת
נפתלי. לשם אנחנו חייבים לסגת.
עכשיו למעלה, על הגבעות למעלה, התמקמו שם כוח הרתק, עם בראונינג, כאילו חיפו עלינו או על מישהו. לא ידעו כמו
שלא ידעו על הבדווים על הגבעה מהצד השני שהם הטרידו את החברה ככה לא ידעו שמה מאיפה הם יכולים לבא
בבת אחת לבוא ערבים שמה. אבל למזלנו לא שמענו אף יריה בצד הזה.
בסביבות שתיים או שלוש אני לא זוכר במדויק (שלוש, מ.ב.) אנחנו התחלו לרתק ואז הם פתחו עלינו באש, אז כבר
ירו ושמענו את הכדורים מעלינו. שני בראונינגים היו מעלינו. פתאום אנחנו שמענו מהצד הצפוני "שמח" שם. צעקות,
התפוצצויות ויריות כל הזמן. לא ידענו מה הולך שם. אנחנו רתקנו את הצד הדרומי של המצודה.
עזרא: אתם הייתם ההטעיה?
משה: כן. הם פתחו עלינו באש. האש הזו נמשכה, אני חושב איזה עשרים, עשרים וחמש דקות, עד שכנראה ראו (שמתקיפים
אותם מ.ב.) גם מצפון, זה היה כנראה הסימן. הם התקרבו קרוב יותר למצודה. כעבור כמה רגעים השתתקה כל
ההתקפה עלינו, כאילו שנפסק בבת אחת כל היריות. מצדנו עוד לא היו פצועים. מתי היו פצועים? אחרי שהם גמרו את
ההתקפה עם בצפון. אחר כך עברו עלינו, הם התחילו לכסות את כל השטח עם אש כזו. … אחרי חצי שעה של יריות והתפוצצויות נהיה שקט. כל הסביבה נדמו התותחים ופתאום, כל האש מהצד השני, עלינו.
אני לא יודע באיזה מכונות יריה הם ירו, אבל כל קליע שפגע באבן העיף רסיסים לכל הצדדים. כנראה שהם גילו את
העמדה של פילון. היה שם מקלע ברן. פילון היה מקלען מספר אחד לידו היה מספר שתיים וחמישה מטר ממנו עוד מקלע,
זה היה שוורץ או השני, גם כן מקלע. אני הייתי בין שניהם בעמדה של אבנים. למזלי הכדורים לא באו עלי.
פתאום התחילו צעקות אצלנו. נפצעו שני החברה ליד פילון. קיבלו צרור ברגליים. הם היו פצועים קשה, אנחנו נשארנו,
כמעט בלי כדורים. התחיל כבר לעלות השחר. אני ניגשתי אל פילון ושאלתי אותו: מה אתה מחכה? מה אתה עוד יושב
פה? מה הענינים? מה יהיה? אז הוא אמר: אתם, קח את המקלען ואת האנשים ואתם נסוגים לכיוון רמות נפתלי.
ומה איתך? אז הוא אומר: אני נשאר בינתיים עם שני החברה האלה. מה זאת אומרת אתה נשאר? הם פצועים,
מה תעשה פה? אתה פצוע? אז הוא אומר: לא אני בריא. "אז יאלה, תקום ותלך" אמרתי לו. אז הוא אומר: לא, אני לא
יכול לעזוב את שני החברה האלה. אז אמרתי לו: פילון תשמע, אני עברתי מלחמה, מלחמת תופת, מלחמת העולם
השניה. מה שאני ראיתי, זה טנקים שנסעו על פצועים שלהם ולא התחשבו בהרוגים ובפצועים. העיקר לנצח בקרב,
אז אתה הולך עכשיו להפקיר את החיים שלך. נניח שהם היו הרוגים, מה היית עושה? היית מבכה אותם?
היית הורג את עצמך אתם? אז הוא אומר: אתם תיסוגו ואנחנו ניפגש ברמת נפתלי.
באותו רגע אמרתי לשוורץ, שוורץ אנחנו מתקדמים ובורחים. אני הייתי בדיוק ליד גדר האבנים. הם שכבו לפני גדר
האבנים, לפניהם היו אבנים גדולות.הם היו בתוך מין בור כזה. אבל כשהיו צריכים לברוח, זה כבר היה שחר וכנראה
שגילו אותם. הם היו צריכים לעבור, לא היה להם מקום אחר לסגת, רק לקפוץ מהצד השני של הגדר עד העץ הזה
בתוך הואדי ושם כבר היה שטח מת. אבל הוא התרומם המקלען, יחד עם מספר שתיים שלו, אני ירדתי מצד זה,
על יד הגדר איפה שהם שכבו. הם כנראה רצו לעבור ואני ראיתי שהוא קיבל צרור והוא נפל, לא לכיוון שלי, אלא
לכיוון של פילון. הוא לא הספיק. הוא היה בזמן הזינוק. הוא קיבל צרור בגב…. אני ידעתי את מקום הנסיגה.
בדרך פגשתי עוד שני חברה, אני לא זוכר מי הם היו מהמחלקה שלנו. אנחנו הגענו אחרי שעה וחצי, שעתיים של הליכה,
זה כבר היה בקר אפשר להגיד, הגענו לרמות נפתלי. אני בעצם יכול להבין את המחשבה שלו, של פילון. פילון היה מאוד קשור למחלקה, רוב רובה מורכבת מאנשים
שהיו במחנות עוד כשהיו ילדים קטנים, ואיך נשארו בחיים? אין לי מושג איך הם נשארו בחיים. בכל אופן כשהם
באו לארץ והם בחורים צעירים. זאת אומרת שהם עברו שואה איומה כזאת בגיל כל כך צעיר ואחרי כל זה,
היה להם עוד הכח והרצון לבא לארץ ולהתגייס לפלמ"ח ולעבור מלחמה, זה היה מעל ומעבר שאפשר לספר.
בשביל זה, פילון היה מאוד קשור למחלקה. היינו יושבים עושים עונג שבת. הוא היה אוסף את החברה שלו, בהכשרה
שלו – או שהיה בא עם ההכשרה שלו, לשמוע את הסיפורים של כל אחד ואחד, איך הוא עבר את השואה, איך
הוא נשאר בחיים…. אולי הם היו שנה בארץ, שנה וחצי, כולם באו עם אניות מעפילים, אני לא יודע אם היו מסודרים
בעבודה או לא.
…
זה אני חושב היה הרקע של פילון שהוא היה כל כך קשור למחלקה. בפנים, בכל כוחו הוא רצה לשמור על החברה
האלה. שישארו בחיים אחרי כל מה שעברו. זו הסיבה אני חושב, אני לא פסיכולוג, אני רק יכול לדמיין איך הוא היה נראה
לפני שאני עזבתי אותו. הוא לא היה שלם עם עצמו. הוא לא ידע מה להחליט. אם היה איזה גבר בריא וחזק, או עוד
אחד איתי, יתכן שבכח היינו סוחבים אותו משם. והוא היה גומר את שני החברה. החברה היו פצועים, הם היו פצועים
קשה. לא היתה תקוה להוציא אותם משם. וזו הסיבה היחידה שאני חושב שהוא לא רצה לעזוב אותם. הוא רצה
להיות איתם ברגעים האחרונים שלהם. עזרא: החברה שמחו שהם הגיעו לפלמ"ח?
משה: הם היו גאים עם זה. עברו ימונים ברצון. לא היו בעיות משמעת.הם היו קפדנים. שמחו ללכת לפעולות ולא התחמקו.
לא היו עריקים. כולם כאחד.
אני זוכר שהיה לנו עונג שבת בקיבוץ כפר גלעדי וכולם שרו ורקדו בנים ובנות מכל הסביבה ולא רצו להפסיק רק
בקשו עוד ועוד.
עזרא: אפשר להגיד שהרגשתם טוב בפלמ"ח וגם עם פילון כמ"מ?
משה: כן היינו מאוד קשורים. פילון בחור נפלא, זהב של בחור.
עזרא: כן. אתה לא הראשון שאומר את זה.
משה: אני אומר את זה עם כל הלב. אני יודע שרב הזמן הוא חיפש להיות איתנו. היו לנו שם מדריכים, היו מפקדי כיתות,
אבל כל הזמן הוא חיכה ובכל הזדמנות שהיתה לו הוא היה בא למחלקה שלנו.
עזרא: הרגשתם בקיפוח של העולים החדשים לעומת ההכשרות?
משה: פשוט הרגשנו טוב. הם לא נתנו לנו להרגיש. פילון לא נתן לנו להרגיש שאנחנו עולים חדשים. זו היתה הגדולה שלו,
שהוא רצה להשוות אותנו לחברה האלה מההכשרות. רק בגלל זה הוא לא רצה לעזוב אותנו. הוא יכול היה להתקדם,
הוא היה מפקד מאוד מוכשר. אני בטוח שאם הוא היה נשאר בחיים, אחרי צפת הוא היה מקבל את הפלוגה.
אז איציק הוכמן היה הולך להיות מפקד גדוד והוא היה מאוד בידידות עם איציק הוכמן. גם כן בחור נהדר.
עזרא: ספר לי עוד על סוף הקרב
משה: להגיד לך את האמת, אני באתי לשם, לא היה לי כח לעמוד על הרגליים. רציתי לשתות… היינו רעבים ושם לא היה
מי שידאג לנו. אכלנו רק כשירדנו לחולתא. למטה.
עזרא: בערך מתי הגעת לרמת נפתלי?
משה: כשהגעתי כבר היה חם בחוץ. היה חום כזה בהרים. כבר היה אור יום. באמצע היום. יום היה… שאלו אותנו מאיפה
הגענו? אז אמרתי שאנחנו מהמחלקה של פילון. אני סיפרתי להם שאני עזבתי את פילון. אבל מה קרה איתו אני
לא ידעתי. שהוא יהרוג את עצמו אני לא ידעתי. אני רק אמרתי שיש שם שני פצועים קשה ושני הרוגים שוכבים לידו
המקלען מספר אחד ומספר שניים.
אני האחרון שדיברתי עם פילון. אני הסברתי את המקום בדיוק איפה שהוא שוכב ומצאו אותו שם. עזרא: מוישה, אני אמרתי לך שאותך אני מחפש כבר 40 שנה (הראיון נערך ב- 1989 מ.ב.) ואני רוצה לספר את
הסיפור שלי בתוך הסיפור של פילון:
אני הייתי שייך לפלוגה ג' באזור משמר העמק. אני זוכר שבבקר, כשעדיין לא היו ידיעות מה קרה, המתנו…
היו כאלה שאמרו, על המצודה מתנופף דגל כחול לבן… והתפתחו ויכוחים יש דגל אין דגל ותוך כדי הויכוח
פתאום התחילו להגיע השמועות הנוראיות האלה…. ואמרו שמרכזים כח לחפש את פילון ואמרו שמישהו
הגיע מהמחלקה של פילון לרמות נפתלי ואמר: פילון ליד הגדר, מתחת לעץ עם שני פצועים ולא יודעים
מה קרה לו. ואז העלו אותנו לרכב עד לעיקול המסוכן בדרך לנבי יושע. משם עלינו חוליות חוליות…
התפזרנו בשטח וכל חוליה וכל חוליה באיזה שרשרת די צפופה, די קרובים אחד לשני.
התקדמנו, והיה לילה, התקדמנו וכל כמה מטרים היינו קוראים בנסיון להקשיב אם שומעים משהו. וכל הלילה
אני זוכר את הקריאה של ושל אחרים: פילון, פילון, משטרה עברית (זו היתה הסיסמא, מ.ב.). זה לקח שעות
ודי במתח, די פחד, מפני שלא ידענו אם מחכים לנו. ובלילה הזה, ואני זוכר אותו חריף מאוד. בלילה הזה שכל
הלילה אתה שומע את עצמך ואת החוליה שלך מדברים. פילון פילון כאילו ולאיש חי. ואתה מכניס לך לראש
שאנחנו מוצאים את פילון חי, עם הפצועים. המחשבה היתה שאולי בכל אופן הוא נסוג קצת מהמשטרה, לבדו
עם הפצועים ומתחבא באיזה מקום. וכל גדר וכל איזה שיח, היינו מתקרבים ומנסים לדת ולהקשיב, ודבר לא
שמענו. לא יריות ולא קולות ולא שום דבר. ולאט לאט הגענו וראינו את הכפר מלמטה והכפר היה ריק, כמו
שאצלכם הוא היה ריק. אבל כשאתה נכנס לכפר ואתה פוחד,
ככה חושש מכל פינה שמישהו מחכה לך. וכל הזמן היה לנו בראש מה שמישהו אמר, ומתברר שזה אתה!
פילון ליד הגדר, מתחת לעץ עם שני הפצועים. וכשהתחלנו להתקרב למצודה והיא הפחידה, בלילה הזה,
והפחד והידיעה מה שהיה בלילה לפני כן. והצל המאיים הזה. ואתה מתקרב וזה שחור כזה.
ופתאום, פתאום, העץ והגדר ואני מתקרב ואני רואה שלושה אנשים שכובים. והכל חשוך, מתקרב, מתקרב,
רואה אנשים. ואני עוד קורא: פילון, והם לא זזים. אני ניגש אל פילון ואני נוגע לו ברגל והוא היה קר.
וידענו, כל הקבוצה הזאת, היינו חמישה שבעצם דיברנו כל הלילה ופילון כבר היה מת. לא היו גופות
מושחתות כמו שהיינו רגילים לדעת כי ככה הערבים נהגו. הם היו ללא נעליים (הערבים לקחו אותם, מ.ב.)
עם שניפצועים קשה ברגליים. פגועים ברגליים פצעים קשים. אבל פילון היה שלם. היו לו פנים עגולות כאלה,
ואני זוכר את הפנים. ואני זוכר שברקה היה איזשהו פצע ולא ידעתי, לא ידעתי מה קרה. ואז, לקחנו את פילון.
עברנו את הכפר וגלשנו בטרסות הגבוהות האלה. ומדי פעם, כל פעם, האלונקה המתקפלת הזאת, וההרגשה
היא נוראית. ההרגשה שחיפשנו שלושה אנשים חיים ופגשנו שלושה אנשים מתים. היו השערות ולא ידענו
בעצם עד לפגישה איתך שבה אתה סיפרת את השיחה איתו שבה הוא אמר: אני לא יכול לעזוב אותם.
יותר מזה הרי אנחנו לא יודעים. כי אדם עם גורלו, וזהמה שפילון החליט לעשות.
אני זוכר שירדנו, אני לא זוכר… עבר הרבה זמן… אמרו לנו שננסה לעלות ולהביא את שני ההרוגים.
התחלנו לעלות ובאמצע קיבלנו הודעה שעוד מעט יאיר היוםונכנס למצב שעלול לסכן אותנו, והאנשים הם
הרוגים ואז החזירו אותנו.
וכל השנים שאני עובר ליד נבי יושע, אז הקטע הזה של פילון והגדר והעץ ושלושתם שהיו במקום הזה…
משה: ואת נבי יושע כבשו לא הרבה זמן אחר כך.
עזרא: כן. לא הרבה זמן אחרי זה ואחר כך מצאו את הגופות של השניים הפצועים ואחר כך של השניים האחרים.
באותו לילה לא ראיתי את האחרים, את המקלען ומספר שניים. מה שיתכן הוא, לפי הסיפור שלך משה,
שהם היו מעבר לגדר ואנחנו לא ידענו שיש עוד שניים אחרים. כי הידיעה מרמות נפתלי דיברה על פילון
ועל שניים פצועים ליד הגדר. אני מצאתי לנכון לספר את הסיפור כי הסיפור בעצם מתחבר.
הסיפור שלי עם הסיפור שלך, כפי שאתה סיפרת אותו ברמות נפתלי לפני 40 שנה.
אז בא ונחזור אליך. מה קרה איתך אחר כך?
משה: אני לא זוכר איך בדיוק היה האיסוף… בכל אופן כשנודע לי שהביאו את פילון לתל חי, התברר שאנחנו היינו
בסביבה, נסענו לתל חי ואני ירדתי ככה במדרגות לתוך בית, הבתים של תל חי העתיקה, איפה שפילון
היה והוא שכב ככה על הגב, היה עם שמיכה. אני הורדתי את השמיכה והוא שכב ככה עם עיניים פתוחות
כאילו שהוא ישן. ותיכף ראיתי אצלו בצד ימין ברקה קליע. ואני פרצתי בבכי. על ידו ישבו הבחורות מההכשרה,
אולי זה גם היתה חברה שלו אני לא זוכר. עוד נישקתי אותו במצח וברחתי בבכי כזה, כמו שאני לא יודע.
קודם כיסיתי אותו בחזרה. אמרתי להם גם שאני האחרון שדיברתי איתו
ואני התחננתי לפניו: פילון בא תעזוב, זהו זה, הסיפור גמור, אתה החלטת מה לעשות, תגמור עם ההחלטה
שלך ובוא נסתלק. ובזה נגמר הסיפור עם פילון.
|
