הקרב על נבי יושע / משה ליסק , חבר הכשרת כפר גלעדי
המלחמה על השליטה בכבישי הגליל הייתה אינטנסיבית פחות מאשר המאבק הקשה על השליטה על קטע הכביש לטרון (באב אל-ואד)–ירושלים. במהלך התקריות בגליל נדמה היה שהמחיר האנושי שייגבה מאתנו יהיה נמוך יותר מאשר בדרך לירושלים. תקוותנו נופצה מיד לאחר שהבריטים נטשו את כל אזור הגליל המזרחי ומסרו את רוב תחנות המשטה לידי הערבים. המושג "תחנת משטרה" עלול להטעות לחלוטין את מי שלא ראה אותן במו עיניו. היו אלה בדרך כלל מצודות מבוצרות ביותר, וכזאת הייתה משטרת נבי-יושע. עבור אנשי הגליל המזרחי הקרב על נבי-יושע מסמל יותר מכל דבר את מלחמת השחרור עצמה. הקרבות על כיבוש המבצר סימלו את תחילת המלחמה האמיתית בינינו לבין היחידות המאורגנות והבלתי מאורגנות של ערבים מקומיים וגם הרבה אחרים שחדרו לשטח מסוריה, לבנון וירדן.
הקרב על משטרת נבי-יושע, או כפי שהיא מכונה כיום מצודת כ"ח (וכן מצודת ישע) הפך להיות אחד מציוני הדרך של הקרבות המפורסמים ביותר במלחמת השחרור. למעשה מדובר בשלושה ניסיונות לכבוש את המצודה, ואכן הכיבוש צלח בניסיון השלישי, אבל כשמדובר על הקרב המרכזי מדובר בניסיון השני. קרב זה הוא-הוא שהפך לחלק ממורשת הקרבות המפורסמים של מלחמת תש"ח. זהו גם הקרב שבו השתתפתי ולכן אתייחס רק אליו, וגם בהקשר זה אנסה להעלות על הכתב בעיקר את רשמי וחוויותי האישיים ואנסה לנתח אותם מזווית הראייה שלי, גם אם זווית זו מטבע הדברים צרה מאוד.
סיפור הקרב המלא סופר כבר פעמים רבות. כללית ניתן לומר על הקרב כולו שמדובר בקרב מורכב שבו השתתף כוח גדול, הגדוד השלישי, שעל-פי התוכנית היה מפוצל לכוחות משנה כגון חבלנים, כוח פורץ, כוח מטעה וכו'. כוחות המשנה הללו היו מפוזרים בטרם נפתחה האש מסביב למצודה כך שהחייל ה"פשוט" יכול היה לראות או לשמוע רק חלק קטן מתמונת הקרב המלאה.
כל מי שנע בתקופה הנידונה, החודשים הראשונים של שנת 1948, ברכב בין מטולה לטבריה, יכול היה לשער שלא יהיה ניתן להמשיך זמן רב לנסוע בכביש הראשי הזה אם כוחותינו לא ישתלטו על המצודה המאיימת כל כך על התחבורה. מצודה זו נבנתה אגב ב 1938 לשם הגנה על כביש הצפון שנסלל לאורך הגבול הצפוני, כהגנה בפני כנופיות ערביות שניסו לחדור מלבנון כדי לסייע במרד הערבי הגדול (1936 1939).
המחלקה שלנו שבסיסה היה בכפר-גלעדי ואשר אחד מתפקידיה היה ללוות את התחבורה הציבורית מצפון הגליל לעבר טבריה חשה לא פעם את הסכנה המאיימת מצד היושבים במצודה. הדבר בא לידי ביטוי בירי על כלי הרכב ובבניית מחסומים לעתים קרובות.
הניסיון הראשון להשתלט על המצודה נעשה ב-15.4.1948 על-ידי כוח של גולני. לאחר שהניסיון כשל הועברה המשימה לגדוד השלישי של הפלמ"ח, למעשה מדובר בפלוגה מתוגברת שהייתה מפוזרת בכמה קיבוצים: כפר-גלעדי, דפנה, דגניה ב' וכפר-בלום.
הלוחמים של מחלקת כפר-גלעדי קיבלו את ההוראה להגיע לשטח ההתכנסות בחולתה בבוקרו של 19 באפריל, שם קיבלנו את המידע הראשוני על המשימה ולאחר מכן על התפקידים של כל לוחם ולוחם. ההסברים המפורטים נעשו סביב "שולחן חול", בעזרתו למדנו על מבנה המצודה, המבנה הטופוגרפי, דרכי הגישה והנסיגה.
עלי ועל כמה חברים נוספים הוטל להיות עוזרי החבלנים המקצועיים. במילים אחרות תפקידנו היה להיות סבלים ולשאת את מטעני הנפץ במעלה ההר. הובהר לנו גם היכן להתחבר אל הנתיב (השביל) שיוביל אותנו ליעד. בקרבת מקום ליעד יהיה עלינו למסור את המטענים לחבלנים, שהיו אמורים לפוצצם בנקודה מסוימת בקיר הצפוני של המצודה.
החבלנים המקצועיים היו גם הם אנשי מחלקת כפר-גלעדי – משה (מוסה) נאמן וספי אהלי. כמו כן הוסיפו ומסרו לנו מידע על מיקומם ותפקידיהם של צוותים אחרים מהפלוגה. חשיבות מיוחדת הייתה לכך שהצוות שלנו, שהיה אחראי על המטענים, יבין את מיקומו המדויק של הכוח הפורץ. כוח זה היה מורכב מהכשרת הצופים בדפנה, ומפקד המחלקה שלהם היה דודו צ'רקסקי, אותו דודו שלזכרו כתב חיים חפר את שירו המפורסם "דודו", שלדעתי האובייקטיבית הוא השיר המרגש ביותר שכתב חיים חפר. את כל ההסברים הללו מסר לנו הסמג"ד משה קלמן, שלאחר זמן קצר הפך למג"ד הגדוד השלישי. במקום נוכח גם המג"ד מולה כהן, שלאחר מכן מונה למפקד חטיבת יפתח.
לאחר ההסברים נשלחנו להצטייד בנשק. ניתן לנו תת-מקלע "סטן" (תת-מקלע בריטי), לא ניתנה לנו חגורת כדורים ונאלצנו לאלתר חתיכות בד שישמשו תחליף לחגורה כזו. כמו כן ניתנו לנו כובעי פלדה שהיו גרוטאות ממלחמת העולם – רק מעטים מצאו כובעים מתאימים וגם אלה מיהרו להיפטר מהם עוד בטרם נפתחה עלינו אש. ה"סבלים" שבינינו קיבלו תרמילי גב שבתוכם הושמו המטענים. גם במקרה זה טרחנו רבות להתאים את התרמילים למסע רגלי קשה הכרוך גם בטיפוס על צלע הר תלולה. בנוסף לנשק האישי ניתן לאחד הלוחמים מה שכונה על-ידינו בונגלור-טורפדו, מטען צינור שיועד עבור פריצת גדר התיל במידה שהמספריים הגדולים לא יהיו תקינים. חולקו גם כמה מקלעי "ברן", אבל הם היו מיועדים לצוותים אחרים.
יצאנו לדרך אחרי חצות. התוכנית הייתה שכל הכוח שלנו, שיועד להגיע לאגף הצפוני של המצודה, יתרכז במקום המכונה ג'חולה שהיה בקרבת הכביש הראשי לטבריה, פחות או יותר מול נחל קדש. אפיק הנחל (למעשה מדובר בוואדי יבש מרבית השנה) עבר בקניון מצפון למצודה. בג'חולה המתינו לנו משאיות שהובילו אותנו עד הוואדי, משם היינו אמורים להתקדם ברגל מרחק מסוים ולהתחיל לטפס על צלע ההר על-מנת להגיע בסופו של דבר אל שטח מת מול הקיר הצפוני של המצודה. לפי התוכנית היינו אמורים להגיע אל שטח זה לפני אור ראשון, אולם כמו בהרבה מאוד מקרים, הקשר בין התכנון המוקדם, גם המעולה ביותר, לבין מה שמתרחש במציאות הוא מקרי למדי. כמעט כל דבר הנראה ודאי לפני הקרב הופך בעיצומו של הקרב לבעיה הדורשת כושר אלתור, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הדבר מסתיים באסון.
התקלות התחילו כבר עם היציאה והן הלכו וגברו עם התחלת הפעולה. מטבע הדברים לא הייתי מודע לכולן, לכן אתייחס לאותן תקלות שאירעו בסביבתי הקרובה, כלומר ברדיוס קצר שבו ניתן לראות או לשמוע. כך למשל מספר המשאיות שעמדו לרשותנו להסעה מג'חולה לפתח נחל קדש היה שתיים בלבד במקום שלוש לפי התכנון, דבר שחייב את אחת המשאיות לעשות שני סבבים. התוצאה הייתה איחור בשעת היציאה.
סיבה נוספת לאי-עמידה בלוח הזמנים נבעה מכך שהטיפוס על צלע ההר הצפון-מזרחית, שבפסגתה ניצבה המשטרה, היה קשה מאוד במיוחד עבור אלה שנשאו על גבם מטען כבד. יש לזכור שהכול נעשה בחשכה כמעט מוחלטת, מצב שבו קשה לשמור על סדר הליכה כפי שנקבע מראש.
תקלה אחרת הייתה נפילתו לתהום של דרגש העץ שהיה מיועד להגביה את מטעני הנפץ וכך לגרום ליצירת פרצה גדולה בקיר המשטרה. אגב, הייתה גם גרסה אחרת שהדרגש בכלל נשכח בג'חולה, מקום היציאה שלנו.
מכל מקום, כתוצאה מתקלות אלה הגענו אנו, צוות החבלנים וה"סבלים", אל השטח המת שממול החלק הצפוני-מזרחי של קיר המצודה (עד כמה שאני זוכר המרחק בין שטח זה לקיר היה כ-30 50 מטר) רק כמה דקות לפני אור ראשון. בשלב זה כבר שמענו ממרחק קולות ירי מצד דרום למשטרה, שם לפי התכנון פעל כוח ההטעיה בפיקודו של פילון פרידמן. כמו כן הבחנתי במוסה נאמן וספי אהלי עומדים ליד גדר התיל שמסביב למצודה וכנראה מנסים לפרוץ בה פרצה. כאשר הבחינו בנו, הם ביקשו מאתנו לקרב ככל האפשר את המטענים בכיוון הקיר. עשינו כך וחזרנו קצת לאחור, והמתנו להוראת חדשות.
מכאן והלאה חדלתי להיות מעורב ישירות בהתפתחויות, נאלצתי לנחש את המהלכים על-פי הצעקות של המפקדים. יש לזכור שגם אילו רצינו לראות, שדה הראייה היה מצומצם כיוון שאתה שוכב וגם ערפילי הבוקר לא סייעו לראייה טובה. מכל מקום, לפתע שמענו קול פיצוץ חזק ופקודה שבאה מכיוון הכוח הפורץ "להיכנס פנימה". ברגעים אלה הבנתי, מהסברים שנתנו לנו מפקדים בגדוד לאחר מעשה, שמוסה וספי עמדו להכין את פיצוץ המטענים על-מנת להבקיע חור גדול בבניין. מה שקרה הוא שהכוח הפורץ היה סבור שהפיצוץ הראשון הוא הפיצוץ שלו ציפו ולכן הקדימו את ההסתערות שלהם. יתר על כן, החבלנים עצמם התעכבו (הכול לפי הסברים שקיבלנו) בהכנת המטענים כיוון שדרגש העץ שנפל או נשכח לא עמד לרשותם והיה צורך לערום אבנים וסלעים כדי ליצור גל אבנים שעליו יושמו המטענים. זו הייתה תקלה קריטית שנייה במהלך של כמה דקות. הראשונה הייתה כמובן הצורך לפוצץ את הגדר, שנתגלתה כמסובכת מאוד (יש שדיברו על גדר שנייה), והפרשנות הלא נכונה למהותו של פיצוץ זה. התוצאה הייתה שמגיני המצודה, שקודם לכן תשומת לבם הופנתה בעיקר לצד דרום, שמעו את הרעשים החזקים גם מצד צפון. ברגע זה החלו מגיני המצודה להמטיר רימונים על הלוחמים שעמדו ליד הקיר. הרימונים הושלכו מתוך מתקן פלדה מיוחד שהותקן בשעת בניית המצודה. בנוסף לרימונים היה כמובן ירי ישיר על הלוחמים. קשה להעריך כמה זמן שכבנו בשטח המת, אבל בשלב מסוים נשמעה פקודת נסיגה.
הסיפור המלא של הקרב פורסם כאמור. אני אסתפק רק בסיכום קצר של מה שהתרחש באגף הצפוני של הבניין.
העובדה שהלוחמים שתפקידם היה לפרוץ פרצה בגדר נתקלו בגדר שנייה או עיבוי רציני של הגדר הראשונה הביאה להחלטה לפוצץ את הגדר, ורעש הפיצוץ הוא-הוא שהעביר את כובד המלחמה מהאגף הדרומי לאגף הצפוני. כאן נפלו מרבית הלוחמים, שהיו בעצם חדלי אונים מול המצודה המבוצרת הזאת. למעשה פקודת הנסיגה הייתה בנסיבות האלה הפקודה ההגיונית היחידה.
לא הייתי אומר שהנסיגה הייתה מסודרת, אבל גם לא הייתה מבוהלת והיסטרית. האנשים בהחלט שלטו במעשיהם ולא איבדו עשתונות, למעט מקרה אחד. מדובר דווקא בחברי ממחלקת כפר-גלעדי, נציין את שמו רק בראשי התיבות א"ל. כאשר הבינותי שמדובר אכן בפקודת נסיגה שחלה על כולם, קראתי לחברי לקום ולהתחיל לגלוש למטה אל תוך הוואדי. קראתי לו פעם, פעמיים והוא לא מגיב. חששתי שנפגע מרסיס רימון או מירי מעבר לוואדי, שהלך וגבר ככל שהאיר היום. חיפשתי סימני דם אבל לא מצאתי. אינני זוכר מה עבר בראשי באותם רגעים או שניות, דבר אחד היה לי ברור – שאני לא נוטש אותו. ניסיתי לטלטלו שוב והנה הוא החל להגיב. לפתע, מבלי שהרהרתי בכך קודם, הרמתי את ידי ובכל כוחי סטרתי לו על פניו. א"ל הופתע כמובן שבעתיים. הוא קם לאיטו והתחלנו לגלוש בזהירות רבה, עקב בצד אגודל, אל תוך הוואדי. צלע ההר בקטע הזה ניצבת בשיפוע ניכר. היו כמה קטעים שלא הייתי בטוח שנוכל לחצות אותם, מה גם שכל העת דאגתי גם לחברי. אין ספק שהמאמץ שהיה כרוך בירידה עלה בהרבה אפילו מהטיפוס, שכן בכיוון למעלה צעדנו בכל זאת בנתיב מסודר פחות או יותר. גם היריות מצד הבדואים שחנו בצד האחר של הוואדי לא סייעו למצב הרוח.
בסופו של דבר הגענו בשלום לתחתית הוואדי, פגשנו שם עוד כמה לוחמים וצעדנו לעבר ג'חולה – מקום היציאה לפעולה. כשהגענו, פגשנו את מולה כהן המג"ד עומד על גג הבניין ומשקיף אל עבר הוואדי שממנו הגענו. לא נשאלו הרבה שאלות, וממילא לא היו בידינו בשלב זה תשובות בהירות וברורות. נשארנו במקום עד כמה שעות בהמתנה מתוחה ביותר לבואם של לוחמים נוספים. בסופו של יום קשה זה (בלשון המעטה), ועדיין לא ידענו את ממדי האסון, הוחלט להחזיר את האנשים כל אחד לבסיס הקבע שלו. אני וחברי חזרנו לכפר-גלעדי, לשם הועברו הפצועים שהצליחו כבר בשלב הראשון לפנותם משדה הקרב, במיוחד באגף הדרומי של המצודה. למעשה רק בערבו של יום הקרב התחילה להתבהר התמונה הכוללת יותר של הקרב ותוצאותיו. בשלב זה נתברר לנו שייתכן שקרוב ל-20 חברים מהכוח הפורץ נשארו בשדה הקרב, 8 10 מהם חברי הכשרת הצופים בדפנה. אחר כך התברר שמספרים אלה אינם מדויקים. כמו כן התברר לנו שארבעה מחברי ההכשרה שלנו נפגעו: דובר על פילון פרידמן, משה (מוסה) נאמן, ספי אהלי וישראל לוינסקי. מאוחר יותר (כעבור יום) התברר לנו שאכן ארבעתם אינם בחיים, שלושת הראשונים נפלו בקרב ואילו ישראל הגיע פצוע לבית חולים שדה שהיה בכפר-גלעדי–תל-חי, אבל נפטר לאחר כמה שעות. כאן המקום לציין ולהדגיש שמספר הנופלים הגיע בסופו של דבר ל-22 איש.
מן הראוי היה לסיים קטע זה בתיאור וניתוח הלכי הרוח ששררו בין החברים ששרדו את הקרב, וכן בקרב חברי ההכשרה כולה כולל כמובן את החברות. ניסיתי בטיוטות קודמות לעשות זאת, אבל קשה היה לי לשחזר בזיכרוני את הלכי הרוח בשובנו לכפר-גלעדי. עם זאת, הזיכרון החד ביותר הוא כנראה שלא נתקיימו טקסי-אבל מיוחדים ומה שחשוב יותר, לא היו גילויים של בכי פומבי. הצער והאבל הכבד התבטאו כנראה בדיבור חרישי ואף בשתיקה ממושכת. לא היו התמוטטויות עצבים, גם לא אצל בנות ההכשרה. אינני יודע כמובן כמה כרים נרטבו בלילות. יתר על כן, הייתה הרגשה קשה מאוד בגלל אי-מילוי המשימה ונפילתם של מיטב חברינו, אבל לא הרגשנו מובסים.
הייתה גם תחושה שכל אחד מהלוחמים עשה כמיטב יכולתו, וחלק אף הרבה מעבר לזה. איש גם לא הטיל אשם במפקדים, ודאי לא באותם מפקדים שהיו ראשונים להסתער ואחרונים לסגת. חלקם בין הנופלים היה ניכר.
אחד מהם, פילון פרידמן חבר הכשרת כפר-גלעדי, נשאר בשטח עד שאחרוני אנשיו שלא נפגעו יצאו מכלל סכנה, ומעשה זה הביא למותו. היו גם גילויי גבורה נוספים והידועים ביניהם – של דודו צ'רקסקי שביקש לאחר שנפצע על-יד הקיר להניח את חומר הנפץ על גופו ולפוצצו; ושל יזהר ערמוני, איש הכשרת דפנה, שבעזרת המקלע שהופקד בידיו חיפה על חבריו בצוות המסתער ולא פסק עד אשר נפגע ונפל חלל. ליזהר ערמוני הוענק אות הגבורה, אחד מ-12 שהוענקו בכל תקופת המלחמה (1948 1949).
ובכל זאת היו גם שעות מיוסרות לאחר החזרה לבסיס. היו אלה בראש ובראשונה המפגשים עם ההורים וקרובי המשפחה של חברינו. עבורי אישית המפגש הקשה ביותר היה עם הוריו של ישראל לוינסקי. ישראל היה חבר ילדות, למדנו באותה כיתה בבית הספר היסודי. הכרתי היטב את הוריו בביקורי התכופים בביתו, והמועקה ששררה בפגישות הללו, שחזרו מדי שנה בשנה ביום השנה לנפילתו, זכורה לי היטב. כך אני זוכר כיום את הלכי הרוח דאז, אבל אני גם סבור שמה שהחזיר אותנו במהירות לשגרה היה המשך ההשתתפות של הגדוד השלישי במלחמת הגליל. ואכן, מצודת נבי-יושע נפלה בהתקפה השלישית (15 17 במאי 1948) כמעט ללא קרב. אם יש מקום לומר כמה דברי סיכום, הרי כאן המקום. עם כל הצניעות, ניתן לומר שהקרב על המשטרה בנבי-יושע היה קרב הרואי במובן העמוק ביותר של המושג "הרואיות". בקרב זה באה לידי ביטוי חשיפה קיצונית של תכונות בני דור תש"ח, הן במובן המצומצם (לוחמי הפלמ"ח) והן במובנו הרחב יותר – חטיבות צה"ל האחרות. קרב נבי-יושע לא היה הקרב היחידי, במהלך מלחמת העצמאות היו גילויים לא מעטים מסוג זה. די להזכיר את נפילת מחלקת הל"ה בדרכם לסייע בהגנה על גוש עציון, הקרבות על כיבוש הקסטל ואת הקרב על נגבה.
הביטוי התמציתי ביותר של רוח זו בא, לעניות דעתי, בצורה הצלולה ביותר בשירו של חיים גורי "הרעות":
"ונזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את לבנו לשכוח.
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח".
